איזה מין יוצרת אני?
כשמדברים על עיצוב אופנה בעצם יש כמה רבדים.
יש את החלק המחשבתי. את הרעיון. את הדמיון שיש לי בראש – איך זה יראה, מה יהיה השימוש של זה. שם נמצא הגרעין הנקי של האהבה. שם הדבר מושלם.
אחר כך, אני מנסה להוריד את זה למציאות.
משחקת עם הנייר – לייצר את הגזרה הנכונה. עם המידות הנכונות, מעבירה אותם לבדים שהם בד”כ הרבה השראה עבורי, מוסיפה סרטים. משחקים. ולבסוף התפירה של הדגם הראשון. הדיוקים. הבדים.
ולבסוף הייצור.
אז כשמייצרים גזרה – אפשר לשרטט ולהכין אותה בתוכנת מחשב. יש מעצבות שנותנות את המלאכה הזו לתדמיתנית. הן רק מציירות מה הן רוצות, והיא כבר מבצעת את העבודה היותר טכנית.
נסיתי את זה. אבל זה לא עובד לי.
אני חייבת לגעת. להתפלש בחומר. לנסות. להרגיש. אחרת זה לא עובד אצלי.
תמיד אני צוחקת שהעבודה שלי, דרך החומר הכי פשוט, היא סוג של נטיית הנפש שלי להיות לואוטקיסטית. (low-tech)
כשאני חושבת על זה יותר לעומק, יש משהו בבגד שהוא מייצג את המפגש הראשוני. הקדום שלנו. עם העולם. עם החומר. עם הגוף. ושם מה יותר מתאים מלהתפלש בחומר. לחוש אותו. כדי שבסוף יהיה ממוזג איתנו. מתאים למי שאנחנו.
באהבה
רותה
