מאת: ruta.studio // 08.05.2019

מאז קום המדינה מדברים על כך שאנו בזמן גאולה.
שקרה לנו נס גדול.
עם ששב לארצו אחרי אלפיים שנות.
מצד שני, במציאות שאנו חיים בה, ובכלל –
קל לדבר על קשיים. על חסרים. על מה שהיינו רוצים.
קל להתלונן.
וקל להתחבר למה שאין.
השנה, נפל לי עוד אסימון בעניין המדינה שאנו חיים בה.
עוד רמה של חיבור רגשי לרעיון הזה.
אני חווה את זה ממש ברמה יום יומית.
אני נוסעת בכבישי הארץ, במחלפים חדשים וכבישים משודרגים, שבשנים האחרונות התפתחו בצורה מדהימה,
ומרגישה שעולות בי דמעות.
(הילדים שלי מדי פעם מסתכלים עלי ושואלים – אמא, למה את בוכה?)
אני רואה ערים ושכונות שנבנות ומתפתחות.
וחושבת על התמונות של הערים והדרכים מלפני 50 ו 60 ו 70 שנה.
אנחנו מגיעים לכותל בשביעי של פסח וצופים מלמעלה ברחבה הצפופה עד אפס מקום.
ומרגישה גאולה.
רק 71 שנה.
ואנו חיים במדינה מפותחת. תוססת. מלאה בבניה. בחיים. בתרבות. בכלכלה יציבה.
והלב מתרחב.
והעין דומעת.

בתפילה לגאולה שלימה
🙂 רותה