יצאתי לתערוכת אופנה במוזיאון חולון.
קצת לקבל השראה. לנשום אומנות ויצירה.
כאלה שמדגדגים לי בנשמה ואצבעות.
הרבה מחשבות נולדו בהשריה הזו.
אז חלק אחד של התערוכה עסק בבגדי הנשף.
התבוננתי ביצירות מופת שנעשו שם, בהשקעה בכל פרט ופרט,
בבגדים הכל כך לא נוחים וכל כך מוקצנים וכל כך מהודרים,
כאלה שאומרים – אני אישה. ואני כאן. ואני מסוגלת לנוע בתוך היופי הזה
(לא בטוחה שאני הייתי מסוגלת)
)את הקונסטרוקציות עשויות עצמות שנועדו להחזיק את המחוח. ולייצר את המבנה של החצאית המנופחת.
וחשבתי על האופן שהיום אנו מתלבשים.
על האמירה הקונספטואלית שאומרת –
‘אני הכי יפה כשנוח לי’!
על הטכנולוגיות המתקדמות של בדים, המאפשרים לנו ללבוש בגדים גמישים שמחמיאים ומראים את היופי שלנו באשר אנחנו.
וגם כמיהה של ילדת חלומות עלה בי – עם רצון ללבוש לרגע את בגדי הנשף
חלק אחר של התערוכה עסק באינטרפרטציות מודרניות לאופנה ואומנות לתרבויות השונות שמקיפות אותנו וכמובן לנשפים.
היו שם כמה עבודות יוצאות דופן.
כמו שמלה שנעשתה כולה מנייר טואלט ועסקה במתח שבין הבגד לזמניות שלו.
יצירה של מאות שעות!
העבודה שהכי אהבתי הייתה של ריקוד חצות של סינדרלה והנסיך לבושים בבגדים מבד שעוצב והודפס ביד אומן של סצנות מההיסטוריה הארץ ישראלית.
יש שם את הרצל ובן גוריון, את גולדה והנפת דגל הדיו, חלוצים ועוד.
הקונטרסט הזה בין האגדה והפנטזיה. בין עולם הנשפים והעולם של סינדרלה לבין האידיאליזים בבניית ארץ ישראל, חפה מכל גינוני יופי ודבקה בפשטות נגעה בי.
ועוד שמלה שלא יכולתי לעבור על ידה ללא שתעורר בי מחשבות –
שמלה שעשויה כולה מנקודות אור.
חשבתי על הבגד האופנה הראשונה – הבגד הראשון שה’ תפר לאדם וחוה.
‘כותנות אור’
מטבע לשון ראשון שיצר את הקשר בין הבד המכסה לבגד המאיר.
על בגד שמשמה נקודת אור. ומאיר אותנו באור שנבחר.
מצרפת לכן תמונות.
ואם יצא לכן לקפוץ לתערוכה – מבטיחה שתהנו!
(התערוכה תרד בסוף החודש)
רותה
great article